בואו נשחט פרות קדושות // הטור השבועי // אינג' אורן אדר

בראשית דבריי, אשלח תנחומיי לכל משפחות אחי ואחיותיי אשר חירפו נפשם בארץ ומחוצה לה על מנת להגן על מדינתנו האחת, יהי זכרם של הלוחמים האמיצים שלנו צרור בצרור חיינו לעד. חללי מערכות ישראל לדורותיהם, חירפו נפשם על מנת שאנו נוכל לנהל כאן חיים, בניה וצמיחה גם ע"י ניהול שיח בריא לכל כיוון. לשם כך בדיוק נועד מאמר הדעה הנדון;

מאחר והדיון הבא עוסק במעורבות נושא רגיש כל כך, יש חשיבות ליצירת איזון גם לשיח לפיו כל הדיון הציבורי הוסט על מנת לשמש כלי נגיחה פוליטית במחנה שלם. נוצרה אצלי ההרגשה לפיה ישנן 'פרות קדושות' שאסור בתכלית האיסור לשחוט, לא לגעת בהן, ספק אם להתבונן, גם לא בשם חופש הדיבור. ברם כשמבקשים לשמור על מהות זו, מתבררת אמת שאיננה סימטרית באורכה לקו האדום אותו מבקשים הרבים לשמור.

השימוש הציני שעושים עבור פגיעה במשפחה אחת, שכולה כזו או אחרת, גויס אך ורק לכיוון אחד ולמען מטרה מסוימת, מאידך, הוא פרוץ ודמו מותר לכיוון השני. במקרה זה, הבה נשקול מחדש את עצם קיומן של אותן הפרות, ללא היסוס, נבצע שחיטה לצרוך גדילה ערכית ורוחבית שתתן מענה לכל הצדדים ביצירת גבולות וחופש שיח הולם והגון.

הלוא רק לפני כשבועיים גללנו בתפילת השבת של פרשת 'וירא' את סיפור המלאכים המבקרים את לוט הניצב מול ההמון הזועם של אנשי סדום אל מול הכנסת האורחים מלאת החסד של אותם המלאכים לתוך מאהל אברהם אבינו. בעוד ההמון שהוא רכיב קבוע, המוטה ביסודו באופן תמידי ומשמש מייצג מובהק כנגד הבריאה, ערכי שלום ודריסת ערך האדם הבודד, מזוקקת בפנינו ההתמודדות המשתנה בין אברהם ולוט. התמודדות שהיא תמצית מידת מהות החסד וההבדל בגישותהם השונות זו של אברהם, כל כולו חסד, לזו של לוט, איש צדיק ביחס לחברה שאיבדה את דרכה.

שניהם מגלמים הכנסת אורחים במסירות נפש אין קץ, אך בעוד האחד שומר על המהות הפנימית, על סולם הערכים שלו ושל ביתו ודורש מאורחיו כי ירחץ את רגליהם, האחר מבצע הכנסת אורחים בניגוד לדעת העם בקרבו הוא חי אך בכדי לפייס את ההמון הזועם מוכן להקריב את היקר לו ולו כדי לרצות את הקבוע המוחלט שאיננו ישנה את דעתו גם לאחר מכירת סולם הערכים של מבקש החסד. חסד, מתברר, לא משיגים בכל מחיר. כמו שלא תיתן לשכנך בבנין "סתם ככה" גרזן מבלי להסתכל על האדם, לבחון מקרוב "האם מדובר באדם חמום זעם אשר עתיד לעשות בו שימוש חורץ דינים?" או שמא מדובר בעץ עיקש הקיים בחצרו ועזרתך אפוא מתבקשת מחמת החסד.

לשם כך בדיוק יש לכל אדם ואדם היכולת לקבוע את מידת דין החסד הראויה למהות עיניו ולצפות לקבל תמורה תחת אותה המידה לכאן או לכאן. במקרה של לוט, משפחתו אכן התפרקה: אשתו הפכה לנציב מלח, דהיינו, הפכה ל'חסרת טעם' חסרת הבעת דעה ובכך אפשרה לבנותיו, אותן בנות בדיוק אותן ביקש למסור להמון, לבצע זממן במודע ובלא חשיבה הגיונית. במקרה של אברהם, הוא זכה לקבלת ברכות להמשך דרכו ואשתו זכתה לבן, בגילה המופלג.

מהו המסר? מה שזורעים זה בדיוק מה שמקבלים. במה שתבחר להשקיע כך יגדל ויישא פרי, ממש כמו בכל דבר בחיים. במהלך השבוע החולף זכינו למטר גינויים מקיר לקיר אודות ראית כאב אחת, חד צדדית, מוטה אל מול מציאות אמת שממנה ניתן ללמוד כי ניתן היה למנוע את 'קצירת' התוקפנות האומללה בדרך של זריעת מחאה בדרכי נעם, התורמים ליצירת שלום. כל גינויי ה׳פוליטיקלי-קורקט׳ שנשמעים באזורנו בימים מאז התפוצצה הפרשה נועדו ע״י אמצעי התקשורת לתדלק מאבק מתמשך באופן הסמוי מן העין במקום לשככו.

לפני הכל, ראוי שנשאל עצמנו מה בעצם היה לנו כאן? משפחה שכולה המתגוררת בסמוך לבית ראש ממשלה מאפשרת להמונים להשתמש בנכס המקרקעין שברשותה הפרטי, ע״מ לעבור על החוק ולאפשר תעמולה הפגנתית כנגדו ונגד משפחתו בשעה בה היא זועקת "חמס" ומצהירה על ניטרליות מטעמים הומניים כשההמונים רומסים הומניות של משפחה אחרת, לגמרי במקרה, שכולה גם כן.

כמובן שיש להוקיע פגיעה במשפחות השכול, ובראש ובראשונה יש לבקש סליחה מהטייס תם פרקש זכרונו לברכה, שהקריב חייו למען המולדת. לבקש סליחה מהוריו, ממשפחתו שנאלצו להאזין לדברי הבל כואבים ביגונם העמוק. אך הסליחה זהה היא גם עבור יהונתן נתניהו ז״ל הלוחם האמיץ, שפיקד על פעולה הרואית שתיזכר לדורות. ממש כמו במקרה של פרקש, גם שם מסתתרת משפחה שכולה שזכאית לקבלת סליחה, שדורשת (ובצדק) לכבד את זכר המחיר שהם נאלצו לשלם בדם ע״י השמצות בלתי פוסקות של ההמון הזועם לאורך ימים ארוכים. בעוד אנו מבקשים סליחה, נכון כי יעשה חשבון נפש סימטרי גם לצד השני שבעיקרו בקשה אחת פשוטה: דמם של חללי מערכות ישראל אינו הפקר ואינו עומד למחלוקת פוליטית משני צידי המתרס!

משפחה אשר מנצלת באופן ציני ומשכירה את ערכיה להמון הזועם אל נא תשגה באשליות כי היא מוגנת מכל בקורת בחסות אמתלת השכול. בראש ובראשונה יש להטיח ביקורת בונה גם עבורה, מדוע היא מאפשרת התנהלות סימפוזיון בלתי חוקי בעליל המושך אש מכל כיוון -בעוד שבשעה בה׳חוטפים׳ כוויה מאמצים את טענת הניטרליות?

העובר על החוק, או המשרת בכדי לעבור אותו, עונשו זהה בין אם הוא באבל או שלא. תחושת הנקם אפוא במקרה הנדון איננה עומדת לזכותו כל שכן החבירה לגורמים אנרכיסטיים אף אינם משרתים את רצון הנקמה ומונעים מפאת טעמי השקפת עולם גרידא.

באם נחזור בעדינות לסיפור סדום ועמורה התמונה פשוטה: לוט נהג בחסד מופרז ע"י מכירת סולם הערכים שלו וקיבל תוצאה עגומה בדיוק בדבר אותו הוא ביקש 'למכור'. אברהם לעומתו קיבל סמל נצחי, המשכיות, הבטחה ליצירת לאום. שניהם נהגו על פי מידת החסד, בעוד שהאחרון ביקש להציב גבולות ברורים הראשון הפריז ואיבד את היקר לו. ההמון הוא אותו ההמון משני צידי המתרס: הוא זועם, אלים, שאינו בוחל באמצעים לשסע, לפגוע, לעקוץ בחוסר רסן. אולם בקרב שכנים בעלי גורל משותף ברגע שצד אחד נותן במה וביטוי לאותו המון, ופותח בעבורו דלת, בל נא ינהג בפליאה. זה המבקש 'ללכלך ידיו ורגליו' בבוץ המתפלש אל נא יצעק 'געוואלד'.

כל המזדעקים למען רפי השכל שאינם מסוגלים לגלות הגינות בראש ובראשונה לעצמם, משרתים את אותה האג׳נדה שבבסיסה מטרה ברורה: להכתיב מה מותר לעשות ומה אסור, מה מותר לומר ומה מוקצה, מה נכון לחשוב ומה אסור לחשוב. הכל באמתלת הקו האדום: הפרות שבהן אסור לגעת, נמצאות שם רק עבור עדר אחד.

הפלורליזם של חופש הביטוי? ערך השוויון? המטרה מקדשת את האמצעים ומקריבה אותם אחד-אחד. והדמוקרטיה? שתואיל נא לקחת מספר ולהמתין בתור.