אחד הפסוקים הנפלאים שמביעים את גדולתו של אברהם ואת הברכה הגדולה לה זכה הוא:"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".
אנו רגילים לחשוב שהכוונה "בא בימים", הכוונה לזקן מופלג, אבל זה לא כל כך מדויק, בגלל שאברהם לא היה זקן מופלג, אברהם היה בן מאה שלושים ושבע, שזה אמנם גיל זקן מאוד למונחים של ימינו, אמנם זקן מאוד במושגי ימינו, אך ביחס לתוחלת החיים הממוצעת בתקופתו הוא דווקא היה נחשב צעיר (והוא אכן נפטר עשרות שנים לאחר-מכן), אם כן, מדוע אומרת התורה על אברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים" בזמן שהוא לא כזה זקן כפי שמתארת אותו התורה?
הזוהר מביט לעומק הדברים ומשיב: "בא בימים" הוא מי שיכול לבוא עם כל ימי חייו ולהצביע על כל אחד מהם ולומר: הנה היום הזה, למשל יום שני חורפי של גיל עשריים, לא הלך לבטלה. הוא מלא בתוכן ובמשמעות, התקדמתי בו. והנה כעת אני 'זקן', בן כמעט שבעים, אך גם "בא בימים" – בכל יום ויום משבעים השנים הללו צעדתי, התקדמתי קדימה.
עלינו לעשות הכול כדי להיות בעצמנו "באים בימים", למלא את הזמן שלנו בעשייה. כך שהגיל בתעודת הזהות לא ישקף רק את הגיל הביולוגי, אלא את מספר השנים המשמעותיות ומלאות התוכן שבחיינו.
