בואו נבחר להאכיל את הזאב הנכון // הטור השבועי // אינג' אורן אדר

לאחר שבשבוע שעבר עסקנו בשחיטה, סקרנו תופעה בה יש לעקור מהשורש התייחסות רעיונית לתוך השתייכות אידאולוגית על מנת לבנות אותה מחדש ולהנגיש אותה לתוך דיאלוג של שלום, השבוע ברשותכם, נעסוק בהאכלה וטיפוח של הזאב הבודד מתוך תהליך הבנה בריא יותר החושב על צרכי הלהקה כולה ואולי (בתקווה) דואג בעקיפין לכל מארג הטבע הסובב את השמורה.

בשבועות האחרונים נוצר קשר 'לא מוסכם' ומפתיע בין אחד מחברי הנהגת הרשימה המשותפת לבין ראש המשלה הישראלי. מהפינה האחת, ראש של ממשלה הדואגת למתג את עצמה כימינית אל מול ח"כ ברשימת השמאל הרדיקלי-קיצוני על גבול האנטי ציוני. נדמה כי ההבנות אשר נוצרו בין הצדדים אינן יכולות להחזיק מים וחרושת השמועות אודות ספין פוליטי קולחות את האוויר. לכאורה, קשר שכזה הוא בלתי אפשרי, אך רק לכאורה בלבד. אם נעצור לרגע ונשים את מגן השריון בצד, נאזין לתוכן הדברים, נטיב לגלות כי רב המשותף על המפלג.



רק השבוע מיהר ח"כ מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ ומספר ארבע ברשימה המשותפת, לפזר הצהרות בבליץ ראיונות לכלי תקשורת ישראלים כשבפיו בשורה אחת: להיות שותף פעיל במגרש המשחקים הפוליטי ישראלי, כשחקן מן המנין ולא כמשקיף מהצד. ״אפשר להמתין עוד עשרים שנים שמישהו יואיל בטובו לתקן את השיח, ואפשר לפעול בדרך האקטיבית ע״מ לשנות את השיח המפלג של השיסוי וההסתה כבר כיום״ הוא טען והוסיף כי ״זה הכל ענין של בחירה וכך ניתן לשנות מציאות במקום להתחפר באותה עמדה שלא משיגה את התוצאות המתבקשות״. את המשנה הזו עבאס דואג לפמפם בכל אותם השבועות האחרונים ונדמה כי שככל שהאש נגדו רק מתלהטת, הוא מפיץ אותה רק יותר חזק. במבחן המציאות לפחות, הצדק עמו, הבשורה שהוא מביא מקבלת משנה תוקף ונהנית מתמיכה ציבורית הולכת וגואה באופן החוצה מגזרים.

"לא רוצים שיתוף ערבים עם הקצה של השמאל, אלא עם כלל הציבור" הרשימה המשותפת – הסוף קרוב?

באחד מהכנסים בהם נכחתי בעברי ואשר הותירו בי חותם, נחשפתי לאגדת הזאבים האינדיאנית. האגדה מתארת סיפור בה סב קשיש מספר לנכדו היקר אודות שני זאבים החיים בקרבו במלחמה תמידית האחד עם השני. בעוד הזאב הראשון מציג את האגו העצמי, הכעס, התסכול, העצב, הרצון לקבל לעצמך -השני מייצג את המאמץ להנחיל אהבה, שמחה, אמפתיה, עזרה הדדית. תכונות אשר מדגישות את האור העצמי ומדירות שנאה. הנכד הסקרן שואל את הסב "איזה זאב מנצח?" הסב משיב בפשטות: "זה שאתה בוחר להאכיל…". הסיפור סיפור ילדים אמנם, אך מציע גישה חיובית ככלל לחיים; בסרט של החיים תמיד יהיו לך שתי ברירות, לרוב, האינסטינקט ינחה אותנו לבחור במוכר וה'אהוב' ה"ידוע מראש" הוא גם זה שברובים של המקרים מציע את העצמת האגו, ברצון להשיג לעצמי את מה שמגיע לי מתוך שיקולי הנוחות העצמיים. לעומתו, קיימת גם דרך אחרת, דרך הדורשת מאיתנו התמודדות, לגלות איפוק, הבנה, סובלנות, כלים המסייעים לנו להגיע לאהבה, רצון לסייע, לראות את התמונה הגדולה ואת צורכי האחר. מובן שהדבר דורש מאמץ, אולם ככל שנשאף להאכיל את הזאב הנכון בקרבנו, כך לבסוף הוא יגבר בקרב ויהפוך את חייו של ה'מובל' לחיוביים יותר.

הסיפור הוא דוגמא קלאסית למקרה הנדון בעיניי ולדרך הבחירה בגישה כיצד לטפח אותו, האם ללעוג לו, לחפש את סיכויי הכשלון, האם להמשיך ולדבוק בגישה אחת קיימת ו"מוכחת" המעצימה שנאה ופירוד. או האם למעשה, לתת צ'אנס לגישה החדשה, חרף קיתונות הביקורת, אותה מציע אותו 'הזאב הבודד' שבחר למרוד מהתלם המצופה ממנו בכדי להביא את הלהקה שלו לכיוון של פתרון אפשרי, של יציאה מן המלכוד בו אליו נקלעו לאורך שנים.

שינוי בסדר העדיפויות כגישה חדשה לטובת המגזר

עבאס שואף למתג את הרשימה המשותפת כמפלגה סקטוריאלית, המוגדרת ככזו שלא רק בגלל אופי קהל מצביעה. מפלגה סקטוריאלית הנלחמת למען המצביעים, לדאגתם ורווחתם, כל שכן להצליח להשיג בעבור הבוחרים מעמד הגון הדואג לבעיותיהם והשואף לפתור את צרכיהם. במצב הנתון כיום, הרשימה מיישרת קו באופן בלעדי כמעט לפי אותה אג'נדת שמאל קיצוני בפוליטיקה הארצית. מזה זמן רב שמפלגות סקטוריאליות אחרות זיהו את הפוטנציאל של אותו קהל היעד הנזנח ומתחרות על לבו של המצביע במגזר הערבי, בבחירות בעשור האחרון המפלגות החרדיות נכנסו לנישה הזו בדיוק בקמפיין ייעודי ושלל הבטחות. ישנם לא מעט מצביעים ערבים אשר אינם נשארים אדישים לנוכח הדאגה לחיים עצמם תחת המדינה הריבונית הישראלית מבלי לשלול דאגתם ללאום הפלשתיני, הם מייחלים למקד סדר עדיפויות ראוי יותר בעבורם וכן, בעבור כולנו.



"הכל ענין של בחירה. ניתן לפעול כבר היום כדי לקדם שיתוף פעולה" עבאס מאתגר את הכללים מחדש.

"אנחנו לא רוצים שיתוף של ערבים עם הקצה של השמאל הישראלי, אלא אם כלל הציבור הישראלי" ח״כ מנסור עבאס מגדיר מחדש את הרצון של הציבור שבחר בו לייצוג הולם יותר שיתרום באופן מעשי לשיפור מעמדם, לדבריו למרצ היו סיסמאות רבות לדו-קיום אך במבחן התוצאה הסופית "דחקו את עיסאווי פריג' למקום לא ריאלי". הוא אמנם התפתל בכיסא כשנשאל אם קיימים ההסכמים או הבנות כלשהן עם נתניהו ובחר להשיב בדיפלומטיות כי "מי שיבוא לקראתנו -נבוא לקראתו" אולם על טיב היחסים בין חברי הנהגת הרשימה המשותפת כיום, הוא משיב בקול ברור אודות שאיפותיו הפוליטיות להנהיג את החברה הערבית "יו״ר רשימה הוא לא בהכרח מנהיג ולא חייב להיות מנהיג" לדבריו ואני חייב לציין כי האתגר שלו בהחלט מענין, מבפנים ומבחוץ.

הדבר מעורר פליאה משני טעמים, "חסמים" אם תרצו, אשר מונעים מאיתנו להתבונן למציאות בעיניים. הראשונה היא העובדה כי רע״מ הנה מפלגה דתית מוסלמית. לא אחת גדלנו לתוך האסכולה המתארת דת כתורם המרכזי ליצירת מלחמות ובידול בקרב העמים אולם כאן צומח דווקא מתוך האמונה הדתית רצון להגיע לשיח והידברות. למימד הדתי, אמרו מעתה, ישנו חלק מרכזי בהפחתת האיבה בין שני העמים ויצירת שלום. הגם שלפי האיסלאם והנצרות, יש הכרה הדדית בדת היהודית. יוזמת השלום הדתית מכילה בחובה את האפשרות לפתור וליישב סכסוכים בין לאומים שוני וראוי שנפנה אליה קשב ונגלה סובלנות.

מחנה הימין: יריב סטטי או שותף דרך עתידי?

ה'חסם' הנוסף שמפתיע רבים הוא ההיענות של ראש הממשלה "של מחנה הימין" להיעתר לבקשה, להשתתף באופן פעיל בדיון ואף לבדוק כיצד לקדם את הדרישות של עבאס. אולי אם כך, יש לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור לתיאור "הגזעני והמסית" של נתניהו. אולי דווקא הימין יכול לשמש כפלטפורמה ראויה ונכונה לדו-קיום הרבה יותר ממה שמוצע כיום בשמאל? אלו אשר מנציחים את ההסתה מיטיבים לחזור על משפט התעמולה האומלל של בנימין נתניהו מבחירות 2015, לפיו ״הערבים נוהרים לקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים״ אך שאלת מיליון הדולר היא האם אותם אלו המרבים להשתמש בו לצורכי תעמולתם נטלו בחשבון את חלקו השני של המשפט?

האם שודדים למעשה את מחשבותיהם של הערבים ע״י מימון של עמותות השמאל? או בכלל, מדוע השמאל צריך להתערב לערבים במה הוא צריך להצביע או הכיצד עליו לנהל את אופי מדיניותו? מדוע שהערבים ישתייכו אך ורק לקצה השמאלי של הפוליטיקה הישראלית כשבאפשרותם לקחת חלק פעיל במשחק הפוליטי הרחב, האם זה נובע מפחד? מבלבול? מחוסר ידיעה?

סבור אני כי לא מדובר בשמן ומים אשר אינם יכולים להתערבב יחדיו, התשובה פשוטה בהרבה והיא נובעת מחוסר הסתכלות נכונה על המעורבות בחיים עצמם, מעין יכולת מופלאה של היעדר מחשבה אישית. היאחזות שכל כולה נועדה להצדיק רעיון נשגב שאיננו משרת את אזרחי הארץ הזו, ובעקיפין, גם לא את נתיני הארץ באוטונומיה הפלשתינית הסמוכה.

טיפוח השנאה משותף לכולנו. היציאה תתבצע בהדרגה מול אלו המסוגלים לנקוט גישה פעילה וקו מחשבה פתוח. קרדיט צילום: דוברות הכנסת – שמוליק גרוסמן.

הימין לא מתעסק בצביעות תחת מעטה ה'פוליטיקלי-קורקט' בעוונותיו הוא מגדיר מיהו ערבי ויהודי, כמו שהוא, ללא מורא או משחקי מילים. עבור השמאל ישנה התחושה ליצור את הנרטיב הערבי בתוך הישראליות כולה. להביא אותו לכדי זהות ברורה, זה שהוא אינטלקטואל, איננו דתי, מודרני. הוא איננו יכול להיות איסלמיסט, אלא חייב להיות גניקולוג במקצועו .כאן טמונה גם השגיאה. הימין קודם כל רואה את הערבים בנפרד ממנו כעם, עם נבדל, משם נגזר כבודו ומקומו. דווקא הגישה הזו היא הבריאה והחיונית כל כך בכדי להגיע לדו שיח, להבנות.

יצירת הגבולות הנכונים הללו היא שמאפשרת את אורך החיים המשותף זה לצידו של זה . טיפוח השנאה משותף לכולנו, ברם היציאה משם תתבצע בהדרגה מול אלו המסוגלים לנקוט גישה פעילה וקו מחשבה פתוח בסוגיה. במקום בו יש שונות – קיים כבוד, קיימים גבולות ברורים שלא צריך לחצות ושם בדיוק מתחיל להתגלות הדיאלוג. במקום לנסות ליצור כור היתוך אחד, יש פתרון אחר: לקדש את ההבדלות והשוני כדי לחזק סובלנות ואחווה בין שני העמים.


תגובות לכתבה:

  1. יונה

    ווואו ממש מדהים!!! נהניתי מאד לקרוא את הטור
    כמה נכון.

  2. ארי

    אתה ממשיך להפציץ עם עוד סוגיה חשובה וכתיבה כהרגלך רהוטה ואיכותית, תמשיך כך!
    מחכה כבר לשבוע הבא

  3. מאיר

    כתיבה רהוטה ומדוייקת ! לחשוב מחוץ לקופסה זה המסר מהמאמר ! כל הכבוד!!

  4. זוהרה

    ממש משורר ..

  5. יוסי

    הנקודה הכי חשובה, שהשמאל תמיד מחפש לערבב הכל בצורה מלאכותית, ולא רק בין לאומים, אלא גם בין המינים ובין הדתות, מבחינתו כולם צריכים להיות סוג של אדם אחד בשם שוויון מזוייף.
    כשהימין שומר על הקיים, ויודע שלכל דבר יש המקום הטבעי שלו, שם צריך להשאיר אותו ולהתייחס אליו בהתאם למה שהוא.

  6. אהרון רביב

    מעניין מאוד ידידי.ומאתגר מחשבה. תודה רבה.

כתיבת תגובה: