האם "האין" נוכח יותר מ"היש"? ואיך כל זה קשור לדימוי עצמי להכרת הטוב ולשנה החדשה

האם "האין" נוכח יותר מ"היש"? ואיך כל זה קשור לדימוי עצמי להכרת הטוב ולשנה החדשה״ • מאת חופית גלב מאמנת אישית מעבירה סדנאות בהתפתחות אישית ולוגותרפיה.

כמה פעמים קרה לכם שקיבלתם מחמאות מכל עבר ודווקא מחמאה של מישהו ספציפי שלא הגיעה שיבשה עבורכם את השמחה? או שהעלתם פוסט ולא קבלתם תגובה, מה קרה ללב שלכם ברגעים הללו?

מצבים דומים הביאו אותי לתובנה – עד כמה "האין" נוכח יותר "מהיש".

נוכחתי באירוע של זמר מפורסם שכלל משתתפים רבים. כל משפחתו נכחה למעט אחת מבנותיו. בין שיר לשיר, הוא ציין את בני משפחתו ורק 'האין נוכחותה' של בתו לא הוזכר. זה עורר אצלי שאלות – מה קרה לה? מדוע היא נעדרה? האם היא חולה? האם עבר ביניהם חתול שחור? למה הוא לא מזכיר אותה לפחות?! כעסתי על עצמי שאני מתעסקת בדברים שאינם חשובים במקום להנות ממה שיש. בסיום ההופעה חברותיי העלו את אותן השאלות בקול רם. מתברר שאי הנוכחות של הבת הייתה נוכחת יותר מכלל הנוכחים.

ניטשה אמר: "ההיפך מאהבה היא לא שנאה כי אם אדישות."

זה הזכיר לי שלא מזמן נעדרתי מאימוני הריצה למשך מספר שבועות. הייתי חולה בקורונה ואיכשהו התמכרתי לשינה מחדש. לא התחשק לי לקום בארבע בבוקר ולצאת מהמיטה הנעימה.

המאמן שלח לי מדי יום הודעה- "איפה את? למה לא הגעת?" לא היה לי קל להתמודד מול ההודעות הללו. אך כאשר נעדרתי והוא לא שלח הודעה אז התערער לו לפתע הביטחון העצמי שלי ושאלתי, "מה הוא כבר לא שם לב? אני לא נחשבת בקבוצה?" ורשימת הקולות השליליים עוד ארוכה. במילה אחת הרגשתי שקופה.

המקרים הללו ורבים נוספים הביאו אותי שוב לתובנה עד כמה "האין" נוכח יותר "מהיש".
אנו נעדיף להתמודד עם כעס, אכזבה עלבון מאשר להתמודד עם התעלמות מאיתנו. ברשת החברתית נעדיף לקבל תגובות מתריסות מאשר התעלמות, .זה הדבר שהכי יפגע בדימוי ובביטחון העצמי שלנו. כאשר מתעלמים מאיתנו ואנחנו הופכים לשקופים, לא משנה כמה "יש" לנו- "האין התייחסות" זו הפגיעה הכואבת ביותר.

אז למה זה ככה? מדוע "האין" גובר כל כך על "היש"? האם כולנו לוקים ב"פולניות" שמתמקדת בחצי הכוס הריקה? כנראה שלא. יש כאן הרבה מעבר. זה חלק מאיתנו, ממנגנון ההישרדות שלנו.
היצר הטבעי שלנו גורם לנו מתמקד במה שחסר על מנת שנוכל להמשיך להתקיים ולשרוד. זו פעולה אינסנקטיבית. אבל, ויש כאן אבל גדול. עצם ההבנה שברירת המחדל היא המיקוד דווקא ב'אין' כבר יכולה לעזור לנו לנהל זאת ולהבין שהמחשבה האוטומטית שבעבר הופיעה כדי לעזור לנו כעת, כבר אינה מסייעת לנו.

לבחור לראות את ה"יש" זו בחירה, זו עבודה. והיא משתלמת. עצם כך שאנו מבינים שהבחירה בידינו פותחת בפנינו עולם שלם של אפשרויות בהכרת הטוב. כשנכיר בטוב על פי כל המחקרים נרגיש טוב יותר, נהיה בריאים יותר ומאושרים יותר.
בפרט בפתחה של שנה חדשה, זה זמן מצוין למנות את כל הטוב בחיינו.

נסו לעשות תרגיל. מה ההיפך ממשמעות? ריק, כלום, אני שקוף, שעמום, חוסר תכלית, חוסר ערך. כששומעים תיעוד של בוגרי בתי ספר שהרגישו שקופים, הם לרוב מציינים כמה היה קשה להם כשלא התייחסו אליהם כלל, כשהתעלמו מהם. כשאנחנו רואים התנהגות של ילדים שמתפרשת כהתנהגות שלילית, שימו לב שזו זעקה לכך שהם רוצים יחס כי קשה להם להתמודד עם "האין". המילה כבוד מתקשרת למילה 'כבד', בעל משקל, כשאנחנו חשים שקופים, אנחנו חשים חסרי ערך. אין דבר שחשוב לנו יותר ממשוב. כל משוב, חיובי או שלילי. וכאשר שהוא ממאן להגיע אנו צריכים להתמודד עם הריק הקיומי, עם חרדת הבדידות. אנחנו יצורים חברתיים, חייבים משוב כחלק מתחושת המשמעות שלנו. זה מה שמסמן לנו שהטבענו חותם.

כמה חשוב שנעניק את היחס ותשומת הלב לסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים. תשומת לב כזו עשויה לחולל פלאים בערך העצמי שלנו ולסובבים אותנו.

(קרדיט: ענבל מרמרי).
אין תגובות

תגובות לכתבה:

כתיבת תגובה: